חיפוש

מחלום למציאות

עודכן: 7 בנוב׳ 2020

ביולי 2012 הושבתי לעבודה בשירות המדינה לאחר תקופה ארוכה בה ישבתי בבית בחל"ת רפואי. כשנתיים לאחר מכן, יצא לי להשתתף באירוע "יום האישה" שארגנו לנו מטעם המשרד.

רונית זיגלשטיין הגיעה להרצות ביום זה. אני זוכרת שאני יושבת ומקשיבה להרצאתה ומתחילה לדמיין את עצמי עומדת שם, על הבמה ומשתפת את הסיפור שלי כדי לתת כוח לאחרים.

באותם הימים, למעט חברות קרובות מהמשרד שידעו שעברתי "התמוטטות עצבים" אף אחד במשרד לא ידע את שחוויתי. לא העזתי לומר "התקף פסיכוטי" לאף אחד, בקושי הוצאתי את הביטוי הזה בשיחות עם חברות "ישנות" (כאלו שהכירו אותי לפני ההתקף) וכן מול בעלי או בני משפחה.

עם כל הבושה שהייתה לי, החשש מהסטיגמה, מהביקורת ו/או התגובות שאקבל אם יידעו, באותו הרגע, בהרצאה, בהחלט היה לי ניצוץ קטן שבו חלמתי להיות על הבמה הזו ולשתף את הסיפור שלי.

באותו הרגע לא שיתפתי אף אחד על החלום הזה.

שלוש שנים לאחר מכן קבלתי את ההזדמנות, כאשר ארגון 'בזכות' פנו אליי ושאלו אם אני מסכימה לעלות בערב חגיגי לציון 25 שנים לארגון ולספר את הסיפור שלי. ברור שהסכמתי מיד, חיכיתי שזה יגיע.

כבר מההכנות לערב זה הבנתי עד כמה אני חפצה להיחשף ועד כמה זה מעניק ערך, עוצמה, כוח, מוטיבציה לאנשים ששומעים את הסיפור שלי.

כשתרגלתי את הטקסט על חברות, אלו שידעו שעברתי "התמוטטות עצבים" וגילו שבעצם זה היה התקף פסיכוטי, ההפתעה הייתה רבה. התגובות היו מחזקות ותומכות ואני הרגשתי הקלה, שחרור מהסוד.

בערב האירוע, לאחר שעליתי ונשאתי את דבריי, קיבלתי תגובות מרגשות. חוץ מהתגובות של "כל הכבוד" ו"איזו חזקה את", התגובות שגרמו לי להבין שאני עושה משהו נכון היו מכאלו שהם בעצמם מתמודדים ומתביישים או משפחות של מתמודדים ומסתירים. באותו הרגע הבנתי שאני מוכנה להיות השופר של כל אלו שלא מדברים, מסתירים בגלל החשש מהתגובות, מהסטיגמה.

אני הסתרתי שנים בגלל החשש הזה.

לאט לאט קיבלתי בקשות להגיע להרצות בכל מיני מקומות - חוגי בית, אוניברסיטת בן גוריון ועוד.

כל אותו הזמן עדיין לא דיברתי בפתיחות על כך בעבודה, רק בודדים ידעו. בבית, שתי הבנות שלי ידעו שאני מעבירה הרצאות, אך לא את התוכן המלא ושמדובר בסיפור על אירוע נפשי (כשזה קרה הן היו קטנות ולא זכרו את האירוע) אלא שאלו הרצאות העצמה וצמיחה ממשברים. זו הייתה אחת הסיבות שפתחתי רק עמוד פייסבוק, כדי שהתוכן לא יגיע אליהן. לפחות לא במלואו.

לאט לאט, עם הריבוי בהרצאות, עם הריבוי בתגובות המחזקות, עם ההבנה שההרצאות והשיתוף זה הייעוד שלי, קיבלתי החלטה עם זיו, בעלי, לשתף את הבנות על ההתקף הפסיכוטי. הקטליזטור לכך היה פנייה של הכתבת שרון אופיר לראיין אותי ולעשות עליי כתבה לעיתון 'לאישה', ואכן כך היה.

השבוע העברתי את ההרצאה שלי לחבריי ביחידה.


כל דבר בחיים קורה בזמן הנכון וכשאנחנו מוכנים אליו. אם זה עדיין לא קורה, כנראה שאנחנו לא מוכנים ובשלים. אם אתם חולמים על משהו, זה יכול לקרות, תגרמו לזה לקרות.

לעיתים, נסיבות החיים יביאו את זה להתממש או שמא אנחנו זימנו את ההזדמנויות הללו?!

וולט דיסני אמר "אם אתה מסוגל לחלום זאת, אתה מסוגל לבצע זאת".

תזמנו לעצמכם את החלומות שלכם, יש כל מיני דרכים. תאמינו בעצמכם ותדעו שאין דבר העומד בפני הרצון.

האתר הזה והבלוג הזה, גם הם הופיעו בחלום שלי, אז בתחילת הדרך. והנה, הפוסט הראשון בדרך למימוש עוד חלום.


מוזמנים לשתף בחלומות שלכם, בדרכים שהגשמתם את החלום או בציוני הדרך בדרך להגשמה.

אל תפסיקו לחלום!!


חלומות פז,


לירון









166 צפיות0 תגובות